<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך אבא יוסי בן סימאי</h1>
<h2>דף צה.</h2>
גרסינן בפרק האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו באים עם אבא יוסי בן סימאי [בספינה וטבעה] והשיא רבי את נשותיהן על פי נשים. ואסקינן כגון דאמרין אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימני, דלאו עלייהו קא סמכינן אלא אסימנים סמכינן. פירוש סימן מובהק. כי היכי דלא תקשי ההיא דפרק אחרון [יבמות ק"כ ע"א] אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו. ורמינן למימרא דסימנין לאו דאורייתא ורמינהו מצאו לגט קשור בכיס ובארנקי ובטבעת או שמצאו בין [כליו] אפילו לזמן מרובה כשר. ואמר אביי תנאי היא. דתניא אין מעידין על השומא אלעזר בן מהבאי אומר מעידין על השומא. מאי לאו בהא פליגי מר סבר סימנים דאורייתא ומר סבר סימנין דרבנן. ודחי רבא ואמר דכולי עלמא סימנין דאורייתא והכא בשומה מצויה בבן גילו פליגי. ובסימן המצוי אפילו מן התורה אינו. דגרע מחמור בסימני אוכף [ב"מ כ"ז ע"א]. א"נ בשומא העשויה להשתנות לאחר מיתה, [פליגי] אי (הילכך) סימן הוא. ואי בעית אימא דכולי עלמא סימנין דרבנן וכו'. מיהו סימן יפה בעינן, בין סימנים דאורייתא בין איתנייהו דרבנן. מיהו להא דאסקינן הכא כגון דאסוקינהו להנהו רבנן וחזינהו לאלתר ואפילו הכי דאסקינהו לאלתר, טעמא דקאמרן סימנים דלא עלייהו סמכינן אלא אסימנים. הא לאו הכי, כיון דמים שאין להם סוף הן, אע"ג דאסיקו להו, אמרינן הני אחריני נינהו ודילמא הני רבנן עלו ומחזקינן להו בספק חיות. ובפרק כל הגט תנן [גיטין כ"ז ע"א] המביא גט ואבד ממנו מצאו לאלתר כשר. ופליגי תנאי כמה שיעור "לאלתר". ומסקינן [שם כ"ח ע"א] אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה שלא שהה אדם שם. ורבה בר בר חנה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא כל שלא עבר אדם שם. ואע"ג דאיכא לספוקי דילמא מעיקרא נפל מאיש אחר ושמו כשמו, כיון דכי האי שיעור אשכחינן סמכינן עליה. דהא כי יש בו סימן מובהק אפילו לזמן מרובה כשר. ולענין נפל במים שאין לו סוף לא נתנו חכמים שיעור אם העלה לאלתר ואין בהן סימן. דכיון דאינן עשויין להשתנות לאלתר, ניכרין בפרצופין או בשאר סימנין. ואם אינן ניכרין אין מעידין עליהן אפילו כשיעור לאלתר. דלא דמי לגט, כיון שמצא גט שהשמות כשם המגרש ושם המתגרשת ושם מקומן [שוה] יש לסמוך על זה. ומשום הכי לא מסייעין לרב [חולין צ"ה ע"א] דאמר בשר כיון שנתעלם מן העין אסור. איכא למימר דרב נמי מכשיר בכל כי האי גוונא, דגט סימן יש בו כמו שכתבתי, אבל בשר אין בו סימן, ויהא אסור לאלתר, (ומאי) [והיינו] טעמא (דשרי) [דאסר] בבשר שנתעלם מן העין. דיש חילוק גדול, כדפירש רש"י ששהה שעה אחת שלא ראהו אפילו הוא מונח על שולחנו של ישראל אסור שמא נתחלף בנבילה. דחיישינן דילמא עופא שדא הך חתיכה דאיתא קמן ושקלה אידך דהוה מנחא מקמי שנתעלם מן העין. דדווקא מונח הוא דחיישינן שמא עורבים החליפוה. אבל נמצא ביד גוי מותר. שלוקחו מטבחי ישראל להשתכר בו מותר, דהא ודאי לא שחטו דבתר רוב טבחים אזלינן. ולטריפה ליכא למיחש, דאם איתא דהוה טריפה לא הוה מזבין ליה רבי למוכרם במקולין. ורב החמיר בבשר יותר מבגט. דאם הגט מונח על השולחן ונתעלם מן העין והוא מצאו במקום שהניחו, שלא נפל ממנו ולא נאבד אינו פסול, די"ל בני אדם זהירים לשמור את הגיטין ואין דרכו ליפול ואין עופות מצויין למצוא וליטול דלאו בני אכילה נינהו. הילכך ליכא למימר בהו שנתעלם מן העין אלא בנפילה וכשיעור שאמרו דכיון דנפל איתרע. וכן טביעת אדם יותר מצוי בחילוף, לפי שהגיטין לא שכיח בהם שמה כשמה. אבל [להחליף] אדם באדם שכיח, אם לא שיהיה בו סימן. [וההיא] [שם] דהוה מחלל רישא במיא נפל מיניה אייתי סילתא שדא אסיק תרין. אמר רב עבדי הכי אסריה ניהליה להנך רישי. אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב דאיסורא שכיח דהיתירא לא שכיח. אמר להו דאיסורא שכיח טפי ופרוותא דגוים התם הוה דהוו דאיסורא שכיח. מיהו היינו אי מכללא. מיהו בכל ענינים אסור משום חילוף עורב או גוי. דהוי אפילו בבהמה שלימה דליכא למיחש לעורב קאסר כדמסיק התם [חולין צ"ה ע"ב]. מיהו רב הונא ורב נחמן ורב חסדא כולהו הורו כרב, כדמסיק התם. ונקט האי כללא בין גט בין בשר בין אדם שמת כולן מותרים בטביעות עין ובסימן מובהק. גט ואדם מותרין בסימן מובהק. בשר שנתעלם אפילו בסימן כל דהו. ועיין במסכת שקלים פרק מעות שנמצאו [פ"ז ה"א]. ולמעלה כבר כתבתי בסדר בר מורינן. ורש"י פסק דלית הילכתא כותיה דרב. ונראה דדוקא בבשר אמר [רב] דשכיח. אבל בשאר דברים כגון אם הוא כהן או ישראל האוכל על טהרת תרומה או על טהרת קודש והניח בשר חולין או פת חולין על השולחן ונתעלם מן העין אין לומר שמא קודש או תרומה נתחלף לו. דכיון שהתרומה בחזקת שימור אין לחוש. דומיא דראה פת שעיפשה דכיון (דרבה) [דרבו] ימי מצה מותרת, כיון שכבר ביער אין לחוש (בדמים) [בדומים] בפ"א דפסחים [ז' ע"א]. והיינו טעמא דמניח עשרה ציבורים ומצא עשרה, וכן מניח מנה ומצא מנה דאין לחוש למעשר ושמא ציבור זה נותן בבית הבדוק ואחר הובא לכאן. דכל הני בחזקת שמורים הם. וכן נמי גבי זימן ביום טוב [ביצה י' ע"ב] היכא דזימן שלשה ומצא שנים מותר. דהשנים נשארו והאחד הלך לו. וכל שכן כשמצא כדי חשבונו. ומעצמך תבין דהא דחיישינן גבי נפל ואבד. אבל גבי מניח ליכא למיחש, חוץ מבשר לרב כדמסיק. וכדאמרינן נמי לעיל בסדר מר זוטרא מרישבא דכל הטמאות כשעת מציאתן ובמקום מציאתן בין לטמא בין לטהר. ואבא יוסי בן סימאי נראה דאינו יוסף בן סימאי כדלקמן בע"ה, בריש כל כתבי הקודש [שבת קכ"א ע"א]. בשלהי יבמות ירושלמי [פט"ז ה"ו] תמן תנינן המביא גט ואבד ממנו מצאו על אתר כשר ואם לאו פסול. איזהו על אתר, רבי יוחנן אמר כל שלא עברו עליו שלשה בני אדם. עבר גוי מהו, נישמעינה מן הדא, אבא בר בר חנה אייתי גיטא ואבד מיניה. אשכחיה חד סרקיי. אתא עובדא קמי רבנן ואכשרון. הדא אמרה עבד גוי כשר. נימר [הוה ליה ביה ולא כן תני אין סימן] סימן לגיטין כההיא דמר תרתי תלת שוריין, ברם הכא הֵ"א (שט) [שבו] היה (נקור) נקוב. כדרב אשי דאמר נמי בגמרא דידן [גיטין כ"ז ע"ב] נקב בצד אות פלוני. רב עזרא בעי קומי רבי מנא הכא למה הוא פסול אני אומר אחר היה שם ושמו כשמו. הגע עצמך שבדקו כל אותו מקום ולא מצאו שם אחר ששמו כשמו. אלא משום [חומר] הוא בעריות. והא תנינן הלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו, הלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו. א"ל רבי מנא כן אמר לי רבי שמאי רבי אחא בשם רבי בון בר חייא האיש הזה שני גיטין בידו אחד כשר ואחד פסול. אבד את הכשר והשליך את הפסול. בשעה שמצא אני אומר הפסול מצא ואבד הכשר. בירושלמי [יבמות פט"ז ה"ה] מסיק בששקעה ספינתו של אבא יוסי בן סימאי, הוא לא היה בתוכה. והירושלמי דילג יוסי וכתב אבא סימאי. ותימה מה לי אם היה בתוכה וכי על פי עד אחד היינו משיאים. ונראה שאף הנשים היינו מצרפין לעדותו להכשיר על פיו, ובטביעות העין דצורבא מרבנן כמו גט ומציאה.
